הצצה לאימון הקרוספיט הראשון שלך

כבר כמה חודשים טובים שאתה יושב בבית ומסביר לעצמך שאתה חייב להתחיל לעשות ספורט כי “זה כבר לא לעניין” ובתכל’ס, פעמיים בשבוע כדורסל עם החבר’ה זה לא באמת נחשב לקיום אורח חיים פעיל וספורטיבי במיוחד. וגם נמאס לך מהחדר כושר הזה. מגיע, שם אוזניות, מתנתק מהעולם, יושב על ספסל במצע אדום מזעזע עם הטלפון ומספר לעצמך ולכולם שאתה מתאמן. עושה עם עצמך את אותם התרגילים, אותן התנועות, באותם הימים ובאותו סדר מונוטוני ומשעמם שרחוק שנות אור מלהביא תוצאות כלשהן.

במקביל לכל זה, הפייסבוק שלך מפוצץ תמונות וסרטונים של חברים על הקרוספיט הזה. שמעת על זה פעם. אבל זה נראה “מפחיד” ו”קשה מידי” אז החלטת על דעת עצמך שזה לא בשבילך עוד לפני שבכלל ניסית. כמה וכמה פעמים ויתרת לעצמך עד שסוף סוף יום אחד החלטת לקום ולעשות מעשה. הרמת טלפון לחבר (כי מה אני אלך לקרוספיט הזה לבד? יהרגו אותי שם ויזרקו את הגופה שלי לים…) והחלטתם לבוא לאימון ניסיון ביחד. אם כבר למות אז לפחות עם חבר טוב.

נכנסים לבוקס (מועדון קרוספיט = בוקס), מסתכלים ימינה ושמאלה ולא בטוחים שהגעתם למקום הנכון. איפה המכשירים? הספסלים?? המראות??? איך לעזאזל אפשר להתאמן בלי מראות???? ומה זה כל הברדאק הזה??? הגעתם 10 דקות לפני סוף האימון של הקבוצה הקודמת. הם בישורת האחרונה של האימון וכל מה שאתה רואה זה אנשים מזיעים, צורחים ועושים כל מיני תנועות ותרגילים שרואים רק ביוטיוב. בזווית של העין אתה קולט איזה מישהו עם מקל וכובע הפוך שעומד מעל אדם מיוזע שפניו משדרות סבל שטרם ראית כמותו וצורח עליו שיאיץ את הקצב כי נשארו רק עוד 10 שניות עד לסוף האימון וזה בדיוק הזמן להגביר. ביפפפפפפפ. צפצוף חד של השעון וכמו קסם כולם קורסים על הרצפה, שוכבים על הגב, מביטים בתקרה ו…. מחייכים?? איך לעזאזל אתם מחייכים? לפני שניה וחצי נראיתם כאילו כל מה שעובר לכם בראש זה “למה נרשמתי לחוג הזה” ושניה לאחר הצפצוף כולכם מחייכים, שמחים ומאושרים כאילו זכיתם בלוטו. מה קורה פה ומה אני מפספס?? מסתכל שמאלה וקולט את החבר שלך עם הלסת ברצפה. כבר שכחת שבאת איתו ולמה. ההוא עם המקל והכובע ההפוך מתקרב. נראה שהוא זיהה שאתם חדשים פה בשכונה. באופן מפתיע ולגמרי לא צפוי – הוא מושיט לכם יד ומברך לשלום. ככל הנראה מדובר בבן אדם ולא במפלצת מרשעת. “ברוכים הבאים חבר’ה. הקפה שם. תתפנקו. 5 דקות מתחילים”. מניחים את התיקים בארונית ועומדים. סתם עומדים. מחכים. לא בטוחים מה אמור לקרות ומה עושים בכמה דקות האלו עד שיתחיל האימון. בכנות, עברה בכם המחשבה לקחת את התיקים ולברוח בדיוק מאותה הדלת שבה נכנסתם. או שבעצם עדיף לא לעשות את זה בכזו הפגנתיות. נעשה כאילו קיבלנו שיחה חשובה בטלפון ונצעד בנונשלנט החוצה לעבר החופש והשפיות. בעודכם מתכננים את מבצע הבריחה, פתאום צ’אפחה על הכתף. “פעם ראשונה שלכם פה בקרוספיט? איך אומרים אצלנו, בהצלחה”. חיוך זדוני, קריצה בעין והבחור המיוזע ללא החולצה נעלם אל תוך הלילה. מסתכל על החבר ומחליט שתוכנית הבריחה המקורית נראית פתאום הגיונית והרבה יותר סבירה. בחורה נחמדה שבדיוק סיימה להחליף נעליים מזדקפת ומברכת אתכם לשלום. “אל תקשיבו לו, אתם תהיו בסדר. יאללה בואו ללוח האימון מתחיל”. מתאספים ליד הלוח. מבינים שככל הנראה מה שכתוב שם זה האימון שהולך להיות היום. אבל לא ברור למה הכל שם כתוב בסינית, ומה שעוד יותר לא ברור זה איך זה שכולם פה מבינים פה סינית?? ההוא עם הכובע ההפוך והמקל נעמד, מברך את הקבוצה לשלום, זורק איזו בדיחה שכרגע אין לך יכולת להכיל מרוב הלחץ, מסביר קצת מהסינית והאימון מתחיל.

שתי דקות לתוך החימום ואתה מזיע כמו שלא הזעת בשנה האחרונה. ההוא עם הכובע ההפוך קולט אותך ומצביע על הקולר תוך כדי חיוך. אתה לא הראשון ולא האחרון. הכל טוב. כולם פה עברו את זה לפנייך. רגע איפה המקל?? לא חשוב. שותה שלוק מים ומצטרף לכולם להסבר על האימון עצמו. הלוח מפוצץ במילים מוזרות, מספרים, קיצורים, אותיות ולפני שבכלל הבנת מה קורה כולם מתפזרים ומתחילים לעבוד. מוציאים ארגזים, כדורים, מוטות, חבלים ואתה מגרד בראש ולא מבין מה מתרחש. המאמן לוקח אותך ומסביר לך לאט ובעברית מה הולך לקרות עכשיו ומהר מאוד אתה נכנס לעניינים. 3…2…1… ביפפפפפ. בדיוק כמו מקודם רק שהפעם הוא מבשר על ההתחלה. השעון מצפצף וכולם נכנסים לטירוף. קופצים, מושכים, דוחפים, זורקים והמועדון הופך לשדה קרב של אנשים שבאו להילחם. אתה מתנתק מהכל ונותן את כל מה שיש לך. מושך, דוחף, קופץ ומניף יחד עם כולם מבלי לחשוב. עוברות כמה דקות ואתה כבר מרגיש כל שריר ושריר בגוף, שורפות לך הריאות, הדופק בשמיים ואתה מתנשף בטירוף. רגע, לא באתי לפה עם מישהו? פתאום אתה נזכר שבאת עם חבר. אתה מרים את הראש וקולט את החבר שלך בצד השני של המועדון. גם הוא כמוך נשען על איזה חפץ ומנסה להסדיר נשימה. הוא קולט אותך ובשארית כוחותיו מסמן לך עם האגודל שהכל בסדר ושהוא עוד בחיים. 3…2….1…. שוב פעם צפצוף ושוב כמו קסם – כולם נופלים על הרצפה, שוכבים על הגב, מחייכים ומתנשפים. אלו היו ה 20 דקות הכי קצרות וגם הכי ארוכות בחיים שלך. גם אתה נופל, נשכב על הגב ומסתכל על התקרה בחיוך. אתה לא מת. להפך, אתה הכי חי שיש. נולדת מחדש. אתה מרגיש מעולה, הגוף מפוצץ אדרנלין ואתה מגלה שהשד לא כזה נורא. שרדת את אימון הקרוספיט הראשון שלך. אתה מסתכל סביב ואחרי שכל הלחץ ירד אתה פתאום רואה שכל מי שהיה סביבך באימון הם אנשים לגמרי רגילים. גברים ונשים מכל הגילאים שחלקם, בדיוק כמוך, חולקים איתך את האימון הראשון שלהם ואפילו לא ידעת מזה.

ההוא עם הכובע ההפוך, שחזר לאחוז במקל, מושיט לך יד ועוזר לך לקום אותך על הרגליים. “איך היה”? אתה מנסה לדבר אבל כל מה שיוצא לך זה בליל מילים לא קשורות ו “וואו” אחד ברור. “כל הכבוד וברוך הבא למשפחה” הוא אומר ומצביע שוב פעם על הקולר בחיוך…