אף פעם לא הייתי הכי טוב בספורט. בתכלס, אפשר להגיד שהייתי אפילו די בינוני. זה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שרצים אצלנו במשפחה גנים ספורטיביים הרבה אחורה. סבא רבא שלי היה מתחרה בינלאומי בהליכה תחרותית (Racewalking), סבא שלי שחה כמו דג גם בגיל 85 ואבא שלי עם תואר שני בחינוך גופני, היה ממייסדי ומראשוני המאמנים של קבוצת הכדורסל ביישוב בו גדלתי, מאמן טניס ועד היום מקפיד להשכים כל יום ב 5 בבוקר להתאמן עם הציפורים. מעולם לא היה לי מבנה גוף כזה שיכל להסגיר כי יש לי אי אילו יכולות פיסיות מרשימות. להפך. הייתי ממוצע מאוד ואפילו פחות מזה. כילד שיחקתי כדורסל כמה שנים, פה ושם ג’ודו וקצת טניס שולחן. לא משהו מפואר שאפשר להתגאות בו.

זה היה איפשהו במהלך התיכון שהחלטתי שצריך קצת להתחזק פיסית אז הלכתי לחדר כושר בקאנטרי השכונתי שלנו. בלי הרבה ידע או ניסיון התחלתי להתאמן ומהר מאוד נכנסתי לשגרת אימונים סדורה ועקבית. יחד עם האימונים התחלתי לקרוא ולהתעמק בעולם הכושר הגופני ולשים לב למה אני אוכל, כמה אני ישן ואיך אני מתאושש. כמובן שכמו כל נער הייתי בטוח שאני יודע הכל ושפיצחתי את סוד הקסם של עולם הכושר. ועדיין, היו גדולים ממני, חזקים ממני ומהירים ממני. המשכתי בדרכי, קראתי, התעניינתי ואפשר להגיד שלקחתי מאוד ברצינות את האימונים וזה הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלי. כשהתגייסתי לצבא זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת יכולתי להעמיד את היכולות הפיסיות שלי למבחן ובכנות אני יכול להגיד שהייתי לא רע. אפילו לא רע בכלל. עם בר-אור סביר להפליא (איפשהו באזור ה 7:30 דקות לריצה הארורה הזו), יכולת נשיאת משקלים טובה ו 8-12 חזרות של מתח הייתי איפשהו בשליש העליון של החבר’ה. ביליתי לא מעט שנים בין כותלי חדר הכושר ובשלב מסוים זה התחיל להרגיש לי מונוטוני. חסר. שלא נאמר ריק. אז החלטתי לגוון. ברקע הצבאי שלי יש לא מעט שעות של אימוני קרב מגע ובאופן טבעי התחלתי להתאמן ב MMA (Mixed Martial Arts) – לחימה משולבת. האתגר שבאימוני לחימה לא היה לי זר אך כמובן שיש הבדל מהותי בין טכניקות קרב מגע במסגרת צבאית לטכניקות לחימה משולבת בתנאים סטריליים. פה יכולתי באמת להתמקד בטכניקה ובפילוסופיה של הספורט לרמות הכי קטנות. פה התחלתי להבין שיש עוד עולם שלם של יכולות גופניות שלקו אצלי בחסר. גמישות, זריזות, כח מתפרץ, דיוק, מהירות – כל אלו ועוד היו לגמרי לא מפותחים ולא קיבלו מענה ראוי בתוכניות האימונים שלי לאורך השנים.

זה היה ביום שישי. חזרתי הביתה מריצה ותוך כדי שאני מכין את השייק שלי אני רואה פוסט של חבר מרוח על הריצפה כולו מים ובכותרת של הפוסט: “Fran in 2:58”. מה זה לעזאזל פראן ומה אתה כזה שבור אחרי פחות מ 3 דקות? רצתי עכשיו פאקינג שעה ואני בקושי מזיע. מפשפש קצת באינטרנט ומוצא. אימון קצר שמורכב מקצת מתח, ומעוד קצת משהו עם שם מוזר. טראסטרים. קטן עלינו. נכנס יום אחרי לחדר כושר, פותח שעון ומתחיל לעבוד. בקושי עוברת דקה ואני מרגיש כאילו דרס אותי מכבש. מה זה השיט הזה?? נותן כל מה שיש לי, נמרח על הרצפה ועוצר את השעון צפונית ל 10. מנסה להבין מה לעזאזל קרה פה עכשיו. מסתבר שקרוספיט זה מה שקרה פה עכשיו רק שאני לא ידעתי את זה…

להיפגש לראשונה עם קרוספיט דרך Fran זה לא הרעיון הכי טוב שיש וממש לא מומלץ, אבל בדיעבד הסטירה הזאת הייתה בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון. התחלתי להתאמן בקרוספיט ומהר מאוד הכל התחבר. כמו אהבה ממבט ראשון. האתגר, הגיוון, האנשים, הקהילה, הדרך. הכל היה כל כך טבעי וכל כך נכון שקשה לתאר במילים. היום, אחרי קצת יותר משנתיים בתוך העולם המדהים הזה אני בהחלט יכול להגיד ולהעיד שמדובר בענף ספורט ושיטת אימון מדהימה ואינסופית ששום דבר אחר שעשיתי בחיי לא משתווה לה. ועדיין, יש חזקים, מהירים, גדולים וטובים ממני, ותמיד יהיו, אבל זה לא משנה. קרוספיט לימד אותי שהתחרות האמיתית והיחידה שמשנה היא התחרות שלך כנגד עצמך. הכי טוב שלך זה הכי טוב שיש וזה כל מה שצריך.

ככה אני התחלתי בקרוספיט. מתוך אהבה גדולה לכושר גופני וחיפוש אחרי האתגר הבא. עכשיו כשאני עמוק בתוך העולם הזה אני יכול להגיד בוודאות גמורה שאת זה אני לא מחליף. יש פה הכל מהכל. הגיוון האינסופי, הקהילה, האתגר הפיסי והמנטלי והכי חשוב – תוצאות מדהימות לכל מטרה שלא תבחר.

אז איך אתם התחלתם בקרוספיט? 🙂